פורמולות סיניות סוגי הכנה

ההבדל בין פורמולות קלאסיות לטינקטורות - ההיסטוריה של בגרנולות ואבקות הסיניות

איך מכינים פורמולה קלאסית

הפורמולה הקלאסי להכנת פורמולות ברפואה הסינית מבוסס על עיבוד צמחים בשיטות מסורתיות. איכות הצמח היא נגזרת של זמן הבציר, צורת הייבוש ותהליך העיבוד של הצמח - לדוגמה, האם הוא מבושל בשמן, בדבש, נשרף, או מבושל יחד עם צמחים אחרים - וכל זה עוד לפני שבונים מהצמחים פורמולה. כל חלק מהתהליך הזה מדגיש פונקציה מסוימת בצמח.

דוגמה: Chai Hu גולמי (生柴胡) - פעולת פיזור-עלייה חזקה (升散), לפינוי חיצוני והורדת חום (解表退热), נכנס לפורמולות שמשחררות את החיצוני. כשמבושל בחומץ (醋柴胡) - הפעולה עוברת לפיזור קיפאון הכבד ועצירת כאב (疏肝解郁止痛), נכנס לפורמולות כמו Xiao Yao San או Chai Hu Shu Gan San. כשמבושל ביין (酒柴胡) - מתחזקת פעולת העלאת היאנג (升阳), מתאים לפורמולות מסוג Bu Zhong Yi Qi Tang. כשמבושל בדם צב (鳖血柴胡) - הפעולה מתרסנת ועוברת לפינוי חום-ריק (清虚热), לחום עצמות כרוני (骨蒸劳热). כשמבושל בדבש (蜜柴胡) - מתווספת פעולת לחות-ריאה ועצירת שיעול.

וכל זה לפי הקלאסיקה.

לאחר שכל צמח מעובד בצורתו הנדרשת, יוצרים את הפורמולה בתהליך שנקרא "מרק" - Tang. זהו "בישול מרק סיני" (湯劑), תהליך שתועד וקיים אלפי שנים.

הבעיה בתהליך ה-Tang: הצמחים צריכים להיות באיכות גבוהה יחסית - אם הם מחכים זמן רב על המדף, הם עוברים תהליך התחמצנות, וגם הבישול צריך להתאים לכל פורמולה בנפרד, כלומר לכל פורמולה יש תהליך הכנה ספציפי משלה. בסין ובמזרח בישולי המרקים יחסית טובים, כי המערכת המטפלת - בית החולים, הקליניקה והמטפלים - מתורגלת. וגם ברמת הצמחים יש מספיק תחלופת מלאי שמונעת התיישנות החומר - בדיוק כמו במסעדת דגים: אם אתה היחיד שם, סביר שהדגים חיכו לך.

איפה התחיל תהליך הגרגירים - יפן, שנות ה-50

הסינים והיפנים ניסו למסד את הפורמולות בצורה שתשמור על הקלאסיקה, היעילות הקלינית והאחידות.

ההתחלה הייתה ביפן: היפני נגקורה אוטוזו (長倉音藏) היה הראשון ששכלל את שיטת הגרגירים עבור תרופות צמחיות, בערך ב-1956 - הוא לקח את שיטת הבישול המסורתית של [?] אבל הוסיף תהליך ריכוז וייבוש תעשייתי שמייצר אבקה/גרגיר שאפשר להמיס ישירות במים חמים, בלי לבשל מחדש.

הרעיון עבר לטייוואן דרך ד"ר שיו הונג-יואן (許鴻源), מייסד 順天堂 (Sun Ten) ב-1946. שיו עבד כמנהל מכון הבריאות של מחוז טייוואן (מ-1951), והיה לו קשר הדוק עם עולם הרפואה היפני. ב-1962, דרך היכרות עם פרופ' קימורה קויצ'י (木村康一), הוא ביקר במפעלי 小太郎藥廠 (Kotaro) ו-長倉藥廠 (Nagakura) ביפן, ושם הכיר את יאן קון-יינג (顏焜熒) שעבד במחלקת המחקר של נגקורה. השניים החלו לשתף פעולה כדי להביא תהליך ייצור מדעי ומתוקנן לטייוואן.

הניסיון הראשון נכשל

חשוב לציין: הניסיון הראשוני של טייוואן לא הצליח לשחזר נכון את התהליך היפני. במקום לבשל ולרכז את הצמחים (כמו שעשו ביפן), הגרסה הטייוואנית המוקדמת ביותר פשוט טחנה את חומר הגלם לאבקה דקה בלי בישול בכלל - מה שיצר תוצר נפוח וחלש יותר מהמוצר היפני, וגרם לתלונות רופאים ומטופלים. רק לאחר שיתוף הפעולה האמיתי עם נגקורה, ב-1962, טייוואן אימצה את התהליך הנכון.

התהליך התעשייתי - מהבישול ועד הגרגיר

התהליך המתוקנן שהתפתח (וקיים גם היום אצל יצרניות כמו 順天堂) כולל:

1. בחירת צמחים באיכות גבוהה ממקור מתועד

2. קביעת סדר בישול והשריה לפי תכונות כל צמח (יש כאלה שצריך להוסיף מוקדם, אחרים בסוף)

3. ריכוז בטמפרטורה נמוכה תחת ואקום - זו הנקודה הקריטית: כדי לא להרוס את החומרים הפעילים הרגישים לחום, מרכזים את התמצית בלחץ נמוך וטמפרטורה נמוכה (לא בבישול גלוי באוויר החופשי, שהיה הורס חלק מהפעילות). חלק מהתהליכים המוקדמים ביותר השתמשו בייבוש בהקפאה (freeze-drying / 凍結乾燥) בדיוק מהסיבה הזו - לשמר רכיבים רגישים לחום.

4. יצירת גרגיר - בשיטה מודרנית, התמצית המרוכזת עוברת לתהליך גרגור בריבוד נייד (流動造粒) או ייבוש בריסוס (噴霧乾燥) - ריסוס התמצית הנוזלית לענן אוויר חם שמייבש אותה תוך כדי תנועה, ויוצר גרגיר אחיד. שיטת הריסוס מהירה וזולה יותר, ולכן הפכה לתקן התעשייתי השולט היום על פני ייבוש בהקפאה, שנשאר יקר ואיטי אך משמר יותר רכיבים רגישים.

5. פיקוח של מדינות טייוואן ויפן. בשתי המדינות האלה הפורמולות מסובסדות לאזרחים ומוגדרות כתרופות ולא כתוסף תזונה, ומכאן שרמת האיכות הנדרשת - נגזרת מרמת הפיקוח - גבוהה יותר מזו של תוסף תזונה.

זה ההבדל בין "אבקת צמח טחון" (מה שטייוואן ניסתה בהתחלה) לבין "תמצית מרוכזת ומיובשת" (התקן האמיתי) - ויזואלית הן נראות דומות, אבל מבחינת ריכוז החומר הפעיל הן עולמות שונים.

הביקורת והבקרה

ברגע שהתהליך הזה תוקנן, נבדקה רמת החומרים הפעילים בכל שלב ייצור, והגיעו למדד אחיד של חומר פעיל-לפורמולה שמבטיח אחידות בין פסי ייצור ובין טיפולים - מה שאין תמיד בטינקטורה. חברות אמינות קונות צמחים באיכות גבוהה ומייצרות בצורה נכונה.

טינקטורות

בסין אין טינקטורה כפורמט כללי לכל הפורמולות - הקיום שלה מוגבל לקטגוריה צרה: יין רפואי (藥酒) ששימש בעיקר לטוניקים, למצבי קור-לחות-רוח, ולדם-מסתחרר - ולא לפורמולות הניקוז/חום-רעל המורכבות שמהוות את המסה הקריטית של הרפואה הקלינית. היו גם פורמולות שבושלו עם תה ירוק, וגם כאלה שהוכנו כטינקטורה - אבל זה לא היה הזרם המרכזי. המסה הקריטית של הפורמולות הקלאסיות מעולם לא הייתה בטינקטורה - ולכן כמעט אין אפשרות להשיג היום תיעוד מהימן איך לעשות זאת נכון.

רוב התמציות (מה שאנחנו קוראים "טאנג") מיוצרות כיום בגרגירים או באבקות - גרגירים עדיפים. חלק מהפורמולות מיוצרות כטבליות, אך כמעט אף פעם לא בקפסולות - כי מעט מאוד חומר פעיל מצליח להידחס לקפסולה.

עולם הטינקטורות מגיע מרפואת הצמחים המערבית. הבעיה: מכיוון שהסינים לא עשו זאת כך עבור המסה הקריטית של הפורמולות, אין לנו אינדיקציה איך לטנטר כל צמח, ואין לנו אינדיקציה איך לטנטר פורמולות. כשאנחנו לוקחים פורמולה מצמחים סיניים, כמו בארץ, איננו יודעים אם הצמחים עברו עיבוד נכון - מבושלים בדבש, מבושלים בחומץ, מושרים בצורה מסוימת, נקטפו בעיתוי הנכון, או נלקחו מהחלק הנכון של הצמח. את הוודאות הזו יש לנו רק כשמייצרים גרגיר/אבקה לפי השיטה התעשייתית המתועדת והמתוקננת מאז שנות ה-60. דבר שני - תהליך הטינקטורה עצמו אינו לפי המסורת הסינית עבור רוב הפורמולות - כלומר אנחנו רחוקים מהרפואה הסינית.

האם הישראלי הממוצע שממציא דברים המציא כאן משהו מיוחד לרפואה הסינית? אני לא חושב. התמציות בארץ חלשות מאוד לעומת המתחרות שלהן בגרגירים בטייוואן, ביפן ובסין - מקומות שהשקיעו שבעים שנה בתיקנון התהליך הזה. ההבדל משמעותי בין פורמולה שמורכבת צמח-צמח בגרגירים לבין פורמולה שמבושלת לפי הקלאסיקה, ובטח לבין משהו שנקרא "רפואה סינית" אך אינו רפואה סינית - שזו טינקטורה.

כהלצה: גם אני, דרור, אם אלבש שמלה ואשים ליפסטיק - זה לא עושה אותי בחורה.

https://www.youtube.com/watch?v=2-fMw1wWI4A